מילה מילה בהכי דיוק,כמה שהם יכולים.
הדמות הראשונה עולה על הבמה מדקלמת את השורה שלה בסגנון הייחודי לה.
הדמויות האחרות נכנסות ונותנות משחק יוצא מי הכלל שגורם לנו לצופים להיות חלק מהסט.
הפחד,הדאגה של כל דמות לשנייה,לשמור על המשחק שיתקתק כמו שעון.
כל שחקנית מפחדת,כל דמות מתה מפחד כי הסיפור מוביל לסוף טרגי של סיפור יוצא מין הכלל...
זה מה שיש לי להגיד על המחזה הראשון "מקווה" של שירה נאמן.
ההצגה השנייה:
הומור וציניות ,הילדה ואמא שמדברות על חייהן.
הכל ממשיך ומתגלגל לסיפור של חיים קשים שצריך לתרום את הגוף כדי להתפרנס.
הנערה שמובילה את עצמה ודופקת לעצמה את עתידה.
שחקנית,נערה שבסך הכול מנסה לצאת מהבוץ ולהישאר בבית.
דמויות שגם הן מפחדות אך הכול קומדיה.
זה מה שיש לי להגיד על המחזה "נשים עובדות" מאת אלן אייקבורן.
תודה רבה לשחקנים הנפלאים שיהיה להם בהצלחה או כמו שאומרים בתאטרון "שברו רגל"
בעבודת הגמר שלהם מחר
;){kind=link}