שלוש שבועות של סבל לא נגמר גם עכשיו סוף החג,חג מזעזע פשוט מזעזע.
חבל שאני שומרת את החגים האלה.
אמא בוכה,אחות שקשה לה,אחים שלא מכבדים אף אחד..
דמעות,דמעות שנשטפות כל יום בעינייה.
כואב הלב,חג אחרון שאני שומרת,גם שבתות נמאס כבר,בזמן האחרון רק עצוב עצוב בלב.
לא רואים עלי שבכיתי כי בכיתי בלב,לא נתתי לשום דבר לשבור אותי עד שראיתי את אמא שלי בוכה.
פה הלב שלי נשרף,עלה באש אבל אף דמעה לא ירדה לי מעיניים.
פתאום הבנתי לא משנה מה יקרה לי בתקופה האחרונה אני לא אבכה.
כמה שהכאב לי מבפנים הדמעות לא ירדו..
אני יודעת מה זה לבכות ילדות שלמה,אני יודעת מה זהה לשבת ולא להצליח לנשום מרוב הדמעות והכאב.
עכשיו שאני מסתכלת לאחור ואני מבינה שלא משנה מה היה זה רק "מחנה אימונים" לעתיד המזעזע שבפתח.
זה למה אני מחכה כל כך לגיוס,אני יודעת שיהיה לי קשה.
רחוק מהבית,מהמשפחה,מהחברים הקרובים. אני יודעת שאחרי ילדות (עד היום) קשה אני מוכנה לכול דבר שיזרקו עלי.
פגעו בי,השפילו אותי מספיק פעמיים היום אני רק מחזקת אנשים שלא התמוטטו לי בידיים ויגיעו לשפל של התאבדות.
אני יודעת מה זה לרצות לסיים את החיים,גם ניסיתי את זה כמה פעמיים ללא הצלחה ואני מבינה בזה כל כך.
הכל צלקות בסה"כ כל סימן שהגליד עדין בתור צלקת במוח,אני מבינה שזה הכל רק מתנות כואבות לעתיד.
פעם לא יכולתי לפתוח את הפה בלי שישפילו אותי,פעם אף אחד לא היה מתקרב עלי ולא היה אומר לי שלום כי הייתי "רגישה" אבל האמת חוס הביטחון שלא היה לי זה בגלל מה שעבר עלי,אף אחד לא ידע,אף אחד לא שמע חוץ ממי שהיה בבית שגם סבל את אותו הסבל.
החיים זה רק מסלול מכשולים אבל שאת גדלה את מבינה שכל טעות של אחרים זה לקח בשבילך.
אז זה לא להתלונן זה להגיד תודה על כל הסבל והכאב,ההשפלות והצלקות כי בזכות כל זה אני אדם חזק שרק עוזר לאחרים להצליח ולא להשבר.
היות אמיתת ולדעת שאם צריכים אותי אני שם,גם לשונאי וגם לכל אלה שאני שונאת כי עדיף להיות בן אדם מאשר להיות שטן.
אז בסה"כ חג שמח,מועדים לשמחה שלא נדע ימים נוראים..
;){kind=link}