בא לי לברוח,כמה שיותר רחוק וכמה שיותר מהר..
נימאס לי,אני כבר לא אותו בן אדם,גדלתי,למדתי איך לראות את החיים בפרספקטיבה שונה.
זה לא נותן לי מנוחה,גם בלילות וגם בימים,המחשבה הזאת שגם שאהבתי זה היה מזויף כנראה...אמרתי לעצמי כל הזמן לא לפתח ציפיות ועשיתי ההפך.
שטויות של ילדות קטנות,פשוט אני כלום...אין לי כבר מה לעשות יותר...הרמתי ידיים.כולם מאושרים מסביבי,כולם מספרים לי דברים ואני שם אבל למה אני לא יכולה לדבר?למה אני לא יכולה לספר מה כואב לי,למה רע לי?
שאני הייתם אני מחייכת לפעמיים חיוך מזויף כדי שלא ישאלו יותר מידי שאלות..
"טוב נו לא נורא זה יעבור"-אני תמיד אומרת "זה כמו שפעת,זה עובר" מסתבר שלא כול המחלות עוברות...
שאני חושבת על זה יותר אני מבינה את עצמי יותר,אני רואה את עצמי בנקודת מבט שונה...כל מה שעברתי בחיים רק חיזקו אותי...
ההשפלות שעברתי ביסודי ושתקתי,הייתי יושבת בפינה ובוכה ,ואף אחד לא שאל "למה?"..אנשים שפגוע בי עכשיו מפחדי מימני..
מפחדים אפילו לדבר עלי..וגם שהם כן מדברים אני יודעת על זה בסוף,זה כבר לא מזיז לי...אחרי מה שעברתי...
תמיד היה בכיתה איזה ילד או ילדה שלא אוהבים בגלל שהוא שונה והופכים אותו ל"שעיר לעזאזל" ,אני הייתי כזאת..החשופה,הפגיע יותר וכולם היום משחקים בי ולי לא היה את הכוח להלחם בהם...עכשיו גדלתי,למדתי,ראיתי..ועכשיו אני חזקה בכוח שלי להתמודד עם דברים לאומת פעם שלא היה לי כוח נפשי ופיזי להתמודד עם כל זה..
כמה שנים אחרי היסודי ,אני יושבת ונזכרת בזה ואמרת לעצמי שאני מורה לחיים עכשיו אני בונה אנשים שאין להם אומץ לומר מה שהם חושבים,שאין להם אומץ לדבר עם אנשים בגלל מה שהם עלולים להגיד...
אני שמחה במובן מסוים שעברתי את כל זה כי יש לי את הכלים לעזור לחלשים להגיע לפסגה
נכון עכשיו אין לי כוח יותר אבל אני עוד מפתחת את עצמי גם שקשה לי....
אל תדאגו לי אני יהיה בסדר כי לאומת פעם יש לי אנשים שאוהבים אותי וכן לצידי...


