המקום לא היה מה שציפיתי
חשבתי שיהיה לי קל שם
אבל גיליתי ששם יותר קשה.."
זאת סוג של דייפרסיה או סתם געגועים.
מאז שהסיפור ניגמר והתחיל סיפור חדש העבר מציק לי.
כל דבר קטן מזכיר לי מי אני הייתי וזה מפחיד אותי.
כבר שיחות ערוכות לא מעניינות אותי ואנשים שאני אוהבת גם ככה רחוקים.
אני לא מבינה מה אני עושה כאן יותר.
המלאך שלי כבר לא יגיע בקרוב זה מה שבטוח,לא חיפשתי ולא מצאתי.
האמונה חפרה לי בור וקברה את הצדק.
אין צדק יותר בעולם הזה,התקוות יתנפצו לאלפי חתיכות כמו זכוכיות קטנות שדומות לאבק כוכבים בשמיים.
כואב לי להשאיר את הראש למלא והחיוך הוא סתם עוד קו עקום שמתאר רגש שממזמן הלך לישון כי הוא עייף.
החוסר במעשה כבר מדכא אותי ואני משמינה ממנו,אני רק אוכלת למרות שאני לא רעבה.
לנס קפה של בוקר כבר יש טעם מר והוא הוחלף לחצי כוס חלב קר.
הפיג'מה הערוכה והצנועה הפכה לשורט פסים וגופיות שונות.
והלילות הערוכים הפכו לעוד סתם לילות חסרות שינה.
העולם התהפך וגם אני וכבר זה קשר יותר ויותר,בא לי להתגייס כבר ולטעום משהו אחר.
בא לי לפרוח ולגדול לעולם שונה יותר ממה שאני רגילה,הימיים כבר לא אותו דבר וכבר עברו חודשיים.
שבוע הבא,חודש חדש ומקווה מלא בהתחלות ופריחות חדשות.
;){kind=link}