פתאום אנשים שמים לך עלייך רק מתי שאת על הקרשים.
חלום שרציתי להגשים,מקום שרציתי להגיע עלו כבר לא יהיה היעד שלי.
אבד לי כל החשק לחיות כי אני יודעת שכמה שניסיתי,כמה שנלחמתי אני כבר לא יהיה שם.
הגעתי למצב שגם לנשום לא בא לי כי אני יודעת שאחרים כבר נשמו אותו קודם.
כל דבר מגעיל אותי גם החיוך שלי פג תוקפו.
ניסיתי באת שניסיתי אבל אמא צדקה אסור לפתח ציפיות כי אוכלי הרבה חרא.
תקווה קטנה הייתה לי אבל אחרי ההודעה שקיבלתי כל המצב שלי הפך לחרא,לא כאילו לפני זה היה יותר טוב.
כל דבר שקרה זרמתי אייתו אבל ששמים לך מעצור,חוסמים לך את הדרך בסלעים שאף מים לא יעברו כבר אין לך מה לעשות.
לא נלחמים יותר,זה הסוף..
הסוף הצפוי שכל אדם לא רוצה שיהיה לו.
הרגע הזה מוביל למצב של מה שאת עושה לא יוצא כמו שצריך,שכל מה שאת הכי טובה בו יוצא רע.
אני מסתכלת במראה ורואה כישלון,רואה אפס חסר עתיד..
לא נישאר לי כלום חוץ מלהתפלל שזה יעבור והחיוך ישוב...
;){kind=link}