איזה יום...אני פשוט לא מבינה איך אני עדין עומדת על הרגלים,בראש שלי יש כל כך הרבה מחשבות..אולי זה עלייך ואולי זה עלי..אולי זה על הם ואולי זה על הכלום...
אחרי מה שהיה אתמול,שלא הפסקתי לחייך,אך בסופו של דבר הגיע הערב..הרגשתי בודדה כל כך...משב רוח עדין שניכנס לחדר שלי לחש לי מנגינות נעימות...שגרמו לי לחשוב על העתיד...
החיוך שלי משום מה זה כל מה שנשר לי...העצב השאיר פתק על הדלת שבוא כתוב,שהוא לא יחזור בתקופה הקרובה...אין לו מה לחפש יותר והוא עשה את העבודה שלו...הוא הסביר לי שבשביל לחייך חיוך גדול עד שכואב זה עצב...
הרבה דברים נפתחו אתמול,סודות,שקרים,העמדות פנים וכו וכו...למדתי ביום אחד להכיר את עצמי יותר טוב...
אחרי 17 שנה שאני חייה ונושמת למדתי ביום אחד מה אני ומי אני,אני בת אדם,חזקה,שבורחת במקום להתמודד עם דברים,אבל עוד משהו שלמדתי מזאת אהבה...משה שאני לא האמנתי בו,אני עדין חושבת שזה לא אמתי אבל בשביל להכיר את הרגש הזה צריך לעבור מלא שלבים של סבל ושמחה כדי להגיד לפסגה...
אולי זאת רק אני אבל אחרי כל הזמן הזה למדתי לזרוק את הספר הישן של החיים שלי ולפתוח אחד יום צבעוני וססגוני מאי פעם.
תנו לי לתת לכם אצה לחיים : כמה שקשה יותר ככה בסוף הכול יהיה טוב יותר,אנחנו לא יודעים מה קורה לנו המחר אבל שהוא יבוא ,הוא יבוא :)
');){kind=link}