אני כבר כמה ימים לא מצליחה להפסיק לסבול נפשית.
המשפחה ה"חמה" רק פוגעת ופוצעת על דברים שוליים וחסרי משמעות שאני בינתיים סופגת חרא מכל פינה.
הדמעות חונקות אותי כבר כמה ימים אפיל האדם שאוהב אותי לא מבין מה אני עוברת כי אני לא רוצה להרחיק אותו.
אני לבד,אני לבד בתוך עולם מלא במלחמות על דברים ריקים וחסרי חשיבות ביני.
התהום העמוק שני עדין נופלת לתוכו לא נגמר,החור שחור הענקי שיש מולי גורם לי לחשוב למה אני חייה עדין.
בשיחה שאתמול הייתה לי עם אשת מקצועה לא התביישתי להודות במי שאני כי ככה נולדתי.
לתוך החור השחור מלא באבק כוכבים מנצנץ של מיליון חלומות שהתנפצו לי בפנים.
אף פעם לא הצלחת במה שרציתי,אף פעם לא הגעתי למקומות שתמיד חלמתי להגיע אליי הם.
החברה שתמיד חלמתי להיות בא הייתה שונה אבל זה מנחם כי אני לא בחברה שיגרתית אבל גם היא פוגעת עם חצים בתוך ליבי שמתפנצ'ר כמו איזה כדור שנכנס בקוץ.
כואב לי כבר להודות בחיים שלי כי מה זה משנה בכלל? למישהו אכפת ממני? מישהו יכול לעזור לי בלי לפגוע בי ולהגיד שאני מטומטמת?
יש לי סחרחורת,הראש שלי מסתובב כמו גלגל ענק.
אני נופלת,אני ממשיכה ליפול ואין מישהו שיעזור לי לקום,אין מישהו שיזרוק חבל שיעזור לי לעלות בחזרה לאדמה בטוחה.
פעם שהייתי קטנה הערצתי את הרוח,כי ידעתי שהיא חופשיה ויכולה לעוף לכל מקום גם שחם היא יודעת לצנן את האוויר החם ואת היצורים החיים על כדור הארץ ותמי רציתי להיות הרוח הזאת אף פעם לא ביקשתי משהו בתמורה לעבודה שלי ועל מה שאני עושה רק משהו אחד תמיד קוותי שכולם היו אנשים עם לב חם ויפסיקו לפגוע בכולם ובעצמם.
השקתי ימים שלמים באנשים שבסופו של דבר פגעו בי ושיחקו לי ברגשות ובראש, אני קלת דעת אני חלשה בסופו של דבר וכל פעם שרציתי לברוח לא הצלחתי כי פחדתי להיות לבד.
רציתי להיות במקומות מוצלחים יותר והשקעתי כל טיפת מאמץ באנשים חלשים שהיו בטוף ובשניה אחרת אני הופכת להיות שטיח שדורכים עלו בלי הפסקה כי כמה נוח לנקות את הרגלים במשהו שנועד לעשות את זה.
העיניים שלי שורפות,היכולתי שלי לראות ברור נהייתה גרוע לא בגלל הטלוויזיה או המחשב אלה בגלל הדמעות המלוחות ששורפות לי את העדשה וגורמות לי לנזק.
אני אף פעם לא יהיה מוצלחת ואף פעם לא יהיה במקומות שרציתי להגיע אלייהם כי אני כישלון,אני אפס כמו שתמיד אמרו וכמה שהוכחתי לכולם שאני לא הם דחקו אותי לפינה.
;){kind=link}